בן נורית ודני, אח לעירית, דותן ותומר, נכד למשה וברונקה שר, ממייסדי קיבוץ גלאון, ולסימה ומאיר זוהר (פיין). נולד ביום ד' בניסן תשכ"ו (25.3.1966), וגדל בגלאון. כדור שלישי למקימי הקיבוץ, ינק אמיר את ערכי הציונות, וחונך לנתינה, לאכפתיות, ליוזמה ולתרומה למדינה ולחברה. חבריו לקבוצת "חורש" מספרים על ילד שקט אך מאורגן, תורם ויוזם, "חבר אמיתי שידע להקשיב ולהעניק תשומת לב, עצה טובה ועזרה בשעת הצורך."

את לימודיו החל אמיר בבית הספר היסודי בקיבוץ גלאון, והמשיכם בבית הספר האזורי ההתיישבותי "צפית" שבקיבוץ כפר מנחם. בשנים אלה שיחק כדורסל, ובד בבד, הדריך בתנועת "השומר הצעיר". בתיה דנציגר, מנהלת בית הספר, נזכרת בימי "צפית" העליזים: "חיי פנימייה עשירים ומלאים, ואמיר מהמובילים שבהם. מנהיג אמיתי. בשקט, בצנעה, אבל עם המון כריזמה אישית... מדריך בתנועה, מוביל דיונים ב'שיחות חברה' ובשיחות הקבוצה, ובאותה הרצינות בבגדי העבודה מנהיג את צוות הנוי של חניכי 'צפית'. נשאלתי פעם על ידי אחד מאנשי הצוות 'מי ההורים שגידלו כזה בן לתפארת?'..."

ב-6.11.1984 התגייס אמיר לחיל ההנדסה הקרבית. מחזור נובמבר הורכב ברובו מבני משקים, ואמיר, שהאמין תמיד בקירוב לבבות, קיבל על עצמו את תפקיד "המגשר" בין הקיבוצניקים לעירוניים. אמיר שירת בגדוד "אסף" – גדוד הנדסה קרבית 601. בסיום המחזורית המשיך לקורס מ"כים, ומשם לקורס קצינים ולהשלמה חילית. בכל אחד מהקורסים שעבר הצטיין, אך תמיד שמר על צניעות.

ביוני 1986 נשלח אמיר, לפקד על מחלקה בפלוגה המחזורית שבגדוד "אסף". "בשלב זה של חייו נפגשנו אמיר ואני," מספרת אורלי, רעייתו, ששימשה פקידה פלוגתית בפלוגה המחזורית, "וביחד פרצנו אל מחשבות העתיד המשותף." מהפלוגה המחזורית עבר לפקד על מחלקה בפלוגה המבצעית, ומשם נשלח לפעילות מבצעית בלבנון ובשטחים. לאחר קבלת דרגת הסגן עבר לאדורים, כמד"ח (מדריך חוגרים) בקורס קציני הנדסה אז בית הספר להנדסה קרבית, ואחר מונה לתפקיד סגן מפקד קורס קציני הנדסה. אמיר אהב את החיל, היה גאה בתפקידים שמילא, ותרם ככל יכולתו להעמדת דורות חדשים של חיילים ומפקדים איכותיים. "קצין פיקח, אחראי וחרוץ, בעל כושר מנהיגות, רמה אישית ומוסר עבודה גבוהים. בעל כושר ארגון וניהול" – אלה רק מקצת מחוות הדעת המחמיאות שנכתבו על אמיר.

בנובמבר 1988 השתחרר אמיר מצה"ל, והחל את חייו המשותפים עם אורלי בקיבוץ גלאון. בטרם נישאו, הספיקו השניים לערוך טיול קסום במזרח הרחוק, שנמשך תשעה חודשים. ב-12.9.1990 נערכה חגיגת כלולותיהם על שפת הברכה שבקיבוץ. הם עברו לירושלים, עירה של אורלי, שם החל אמיר את לימודיו באוניברסיטה העברית בחוגים מדע המדינה וסוציולוגיה, סיים תואר ראשון, והשלים תואר שני במינהל עסקים. בד בבד עם לימודיו הקים עם אורלי מפעל לקרמיקה ולחפצי נוי, ולאחר מכן, בשל אהבתם הגדולה לטיולים, ייסדו מפעל חינוכי המשלב הדרכה, טיולים ופעילויות טבע. ב-6.7.1993 נולד בנם הבכור אסף, שנקרא על שם הגדוד שאמיר שירת בו, וב-14.9.1996 הצטרפו התאומים אלון ותמר. אהבה גדולה, נדירה בעוצמתה, הייתה לאמיר לאורלי ולילדיו. קרוב היה גם למשפחה המורחבת, וקשר מיוחד היה לו עם הסבים והסבתות.

את מקומו בחברה מצא אמיר לאחר חיפוש לא קל. אמיר רצה לתרום, לשנות, להשפיע, וכך, בשנת 1998, הגיע לחברה למתנ"סים, ונבחר לתפקיד מנהל המינהל הקהילתי בשכונת תלפיות מזרח (ארמון הנציב). "אני רוצה לעבוד בתחום שאני מאמין בו, שהוא הכי חשוב בחברה הישראלית" – הסביר אמיר לפרופ' דב גולדברגר, מנכ"ל החברה למתנ"סים, בפגישת ההיכרות שנערכה ביניהם עם היכנסו של אמיר לעבודה. אמיר בא לשכונה בתקופה של משבר ניהולי והנהגתי, ואף שבא מעולם תוכן אחר, קלט במהירות את מורכבות המערכת המתנ"סית השכונתית של אחת הקהילות המורכבות שבירושלים. מספר יהודה בן יוסף, יושב ראש המינהל הקהילתי: "אמיר, בתבונתו, הצליח להפעיל תשתית קהילתית רחבה וענפה. תפיסת עולמו וראייתו הכוללנית אפשרו לו לעבוד נכון עם נציגי כל הקשת הפוליטית ולנווט את ההנהלה שיש בה קוטביות בין דעות בדרך של פשרות, ללא קונפליקטים מיותרים. באישיותו יוצאת הדופן לא חשש אמיר מהתמודדויות. אמיר דגל בעשייה ופעל למענה השכם והערב, בדרכי נועם, בצניעות ובאצילות."

את תפקידו במתנ"ס ראה אמיר כשליחות חינוכית, חברתית וציבורית, ובשלוש שנותיו כמנהל, טבע את חותמו על השכונה ועל החיים הקהילתיים בה. אמיר קידם פרויקטים בנושאי רווחה וחינוך, פיתח תחומי תוכן חדשים, ועיקר מעייניו היו נתונים לעבודה עם נוער ולהגברת הסובלנות. כך, יחד עם חברי ההנהלה, השקיע לא מעט זמן בפיתוח קשרי עבודה ופרויקטים משותפים בין שכונת תלפיות מזרח לכפר השכן צור באחר, ואף תכנן פעילות משותפת לנשים יהודיות וערביות. "כמו שידעת שאי אפשר להיות ראש קטן בצבא," ספדה לו בתיה דנציגר, "כך ידעת שאי אפשר להיות ראש קטן במלחמה על השלום. צריך לעשות, צריך לעזור לניצנים לפרוח." ומספרות העובדות הסוציאליות שמולן עבד אמיר, יוספה וינטר ורחל פוסטולובסקי: "אמיר היה כמו מעיין שקט אשר מימיו מפכים בזרימה שקטה אך קבועה. על אף שהיה לו רקע צבאי וקיבוצי בלט דווקא בעדינותו, באישיותו הנעימה ובשקט שלו. בצחוקו השובב, הצליח לשבות את לב כולם ולהגיע בפשטות לאוכלוסיות מגוונות – לנוער, לצעירים, לקשי היום, לערבים, לאינטגרציה השכונתית. עם כולם ידע להלך ולהתחבר בחום ובחן."

בצד עבודתו החינוכית, תרם אמיר רבות מזמנו למערך המילואים, תחילה כסגן מפקד פלוגה ולאחר מכן כמפקד פלוגת ההנדסה של חטיבת "גבעתי" במילואים. אמיר הצטרף למערך המילואים לאחר שחרורו מצה"ל, חלק מחייליו היו ותיקים, מנוסים ומגובשים, אך אמיר בעדינות ובשותפות בנה עם חייליו מסגרת המאגדת אמון, נתינה, הליכה משותפת ואהבת הארץ.

אינתיפאדת אל-אקצה שפרצה בסוף ספטמבר 2000 והמהומות בקרב ערביי ישראל באוקטובר מצאו את אמיר בשיאה של פעילות אינטנסיבית במתנ"ס, ובעיצומו של תהליך בניית בית החלומות שלו ושל אורלי בצור הדסה שבפרברי ירושלים. כאיש של שלום שהאמין בדו-קיום, הלך אמיר, מיד עם פרוץ המהומות, עם יושב ראש ההנהלה של המתנ"ס ועם עוד כעשרים מתושבי השכונה אל הכפר השכן צור באחר, כדי לדבר עם נכבדי הכפר על הצורך להמשיך את הפרויקטים המשותפים. יומיים לפני נפילתו, בעודו עושה דרכו למילואים, התראיין לעורכת עיתון החברה למתנ"סים ואמר: "חייבים לדבר וליצור דיאלוג. קודם כול ברמה של אנשי מקצוע מבוגרים, ואחר כך לחזור למפגשים בין בני נוער ומבוגרים... הרגענו את השטח... אנשים מבינים שחייבים לחזור ולחיות ביחד." "אין ספק," אמרו עמיתיו, "שהשפעתו זו של אמיר תרמה לא מעט לעובדה, שלמרות ששכונת תלפיות מזרח היא שכונת תפר בירושלים, שידעה פיגועים בעבר, בגל העכור הזה היא נשארה שקטה, ללא מהומות וללא התלהמות הרוחות. כזה היה אמיר. הלך בדרכי נועם, האמין בסובלנות, בדיאלוג ובאורך רוח."

יציאתו של אמיר למילואים האחרונים בנובמבר 2000 לוותה בלא מעט חששות. "אמיר," אומרת אורלי, "חשש ממילואים בתקופה הזו, אך לא על עצמו אלא על חייליו – הוא אמר שהוא מרגיש אחריות עליהם ועל שלומם, שלא יקרה חלילה משהו למישהו מהם, אבל הוא ידע שהטובים ביותר צריכים לעשות את העבודה. לא שהוא אמר שהוא הכי טוב." לאחר אימון בבסיס האימונים הפלוגתי "לכיש" נשלח אמיר עם פלוגתו לנח"ל אלישע, אך משם לא חזר.

רב-סרן (במילואים) אמיר זוהר נפל בקרב בהיאחזות נח"ל אלישע שבמבואות יריחו ביום ד' בחשוון תשס"א (1.11.2000), והוא בן שלושים וארבע. בשעות הערב נורתה אש לעבר המוצב מכיוון החממות של יריחו. הכוח התפזר בעמדות, אמיר ניסה לזהות את מקורות הירי, נורה ונהרג במקום.

אמיר הובא למנוחות בבית העלמין שבקיבוץ גלאון. הותיר את אורלי, רעייתו, את ילדיו אסף בן השבע והתאומים אלון ותמר בני הארבע, הורים, אחות ושני אחים.

ספדו לו סבא וסבתא: "אמירי, המילים נגמרות היכן שקולות המלחמה זועקים. ואיך זה שכדור אחד תועה חיסל לנו אותך, את חלום אמיר שלנו. ואיך ייתכן שסבא וסבתא – את נכדם קוברים? אמיר שלנו, בכור הנכדים, איש משפחה, קהילה וחברה. הרבית לטייל בכל פינה ופינה בארץ האהובה, הכול עשית במין רגישות שכזו, בקשב מיוחד במינו, ביכולת מופלאה לראות את מה שמעבר לשורות ולמילים. נפש עדינה ואצילה שכנה בך, גישתך אל בני אדם הייתה תמיד אנושית, חברית ומלאת הבנה, נטול פוזות ומניירות. ... אמירי, אני מנסה לדבר, אבל המילים תקועות בגרון. כי מה זה מילים ודמעות מול מותך – מול אי היותך?"

כתב למשפחה אלוף-משנה (במילואים) גרי עמל, מפקד היחידה של אמיר: "זכות גדולה נפלה בחלקי לשרת ליד אמיר. מפקד יקר, נערץ על חייליו ואהוד בין חבריו. איש מיוחד היה, מטובי ויקירי בנינו, אותו מיעוט התורם רבות מעצמו ובכך מבצר את ביטחוננו ואת זכותנו לחיות כאזרחים חופשיים בחלקת ארץ זו. רבות אוכל לספר על אמיר – על אישיותו המופלאה, על השלווה שהפגין בהתנהגותו, על דרך ראייתו את החיים, על נכונותו לעזור ולסייע בכל עת ועל דרך קבלת המציאות. ... מתחייב אני להמשיך את דרכו של אמיר, אשר במותו ציווה לנו את החיים."

בתום ימי "השבעה" ספדה אורלי לבעלה: "אמיר שלי, מפסגת האושר והאהבה שאדם יכול להיות בה צנחנו אל שפל המדרגה. תמיד יכולתי לתת ולתת לכולם – ההזנה והמצבור הגיעו ממך. ... תמיד אמרת שאת הכול נעבור יחד. שהזוגיות חזקה מהכול ... אני מבטיחה לך, אמיר שלי, אנסה להיות חזקה, ככל שאפשר, אשמר את דרכך, ערכיך וזיכרונך, ולאורם אגדל את ילדינו. שלום אהוב יקר, שלום אמיר שלי, שלום אב נפלא, שלום איש שמח ואופטימי..."

כתבו האחים: "אמיר, לאט לאט חודרת בנו ההכרה שלא תחזור יותר. אין טעם לנסות ולתאר מה שסימלת. זה הרבה מעבר למה שהשפה יכולה להביע. ... העיקר בעיניך היה איך לעשות את ההווה והעתיד לטובים יותר. ... נהיה חזקים, כמו שהיית רוצה, ולא נשכח אותך לעד. כי במותך ציווית לנו את האופטימיות, ואנו נשבעים לך כאן, על הקבר הטרי, שנמשיך בדרכך. אנחנו אוהבים אותך."

ביום שחרור פלוגת ההנדסה של אמיר מהמילואים בנח"ל אלישע, נשאו חבריו דברים: "... ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ראה לעצמו זכות וחובה, לתבוע ממפקדים בצה"ל שיהיו אחראים, שיהיו מקצועיים, שיהיו בעלי תבונה ויושר אישי, שיהוו דוגמה אישית, בעלי גאווה ומוטיבציה, ושיהיו בני אדם. לך, אמיר, כמפקד וחבר, היה הרבה מכל דבר. אמיר, השלום שאתה רצית בו כל כך, כבר לא יהיה נחלתך. אנחנו נמשיך בדרך השלום, אך מצד שני נדע להיות גם דרוכים לסכנות. ... לעולם לא נשכח את המבט האחרון, את החיוך האחרון ואת המילה האחרונה..."

במרס 2001 קיבלה משפחתו של אמיר בשמו את פרס הקרן לירושלים על פועלו לקידום הסובלנות והדמוקרטיה. "אם היינו יכולים לשמוע עכשיו את אמיר," כתבה אורלי, "ומבקשים ממנו מסר לקצינים הצעירים, המסר הוא כזה: 'המפקדים הם המשפיעים, הם בוני הכוח ומפעילי הכוח, תוך מיצוי האדם כאדם בעל יושר, אהבת הזולת והיכולת ליהנות מהטוב שבאדם. על המפקדים מוטלת האחריות לבנות דור עתיד של תורמים ונותנים, הרואים במעשיהם חשיבות עליונה תוך אמונה וערכים. מפקד טוב הוא גם אזרח טוב, וכל אלו הם עתידנו'. כך בשם אמיר."

כתבה תמר: "חבר הוא אדם שתמיד שם בשבילך. הוא אוזן לתהפוכות הנפש, הוא סבלנות ותמיכה, נתינה ללא הגבלה, אהבה וחיבוק. אמיר היה בשבילי חבר... אמיר, שיא האופטימיות, שיא החיים, התקווה, המרץ והחיוכים, צחוק ואהבה. בעל מדהים ואבא נפלא, איש משפחה וחבר של כל כך הרבה אנשים. כואבת את חסרונך והחור שבלב גדל משנה לשנה."

בהגיעו למצוות, נשא אלון, בנו של אמיר, נאום מרגש: "... ישנם הרבה סיפורים על האהבה של אבא אליי, אני חושב שאני זוכר קצת, ובנוסף ישנן התמונות, הקלטות והמזכרות. בתוך תוכי אני יודע שבשבילי הוא היה הכי הכי. היום אני מבין שלאבד אבא זה משהו שאין לו שום פיצוי בעולם. ... יש לי המון מה לספר לך, אבא, אבל הכי אני רוצה פשוט לרוץ ולחבק אותך, ושתרים אותי כמו שהייתי קטן, על הכתפיים שלך. ... הכאב הוא עד עולם, איתנו ילך ויעצב את אישיותנו..."

אמיר הונצח במפעלים רבים: במסגרת הפרויקט "נפגשים בשביל ישראל – הקדשת קטעי המסע לנופלים במערכות ישראל" הוקדש ב-26.4.2006 קטע מסע בנחל דישון לאמיר. בסיום ה"מתנ"סיאדה" – אירוע ספורט תחרותי שנתי שמקיימת עיריית ירושלים בהשתתפות מאות ילדים ובני נוער, מתקיים טקס מרכזי לזכרו של אמיר ומחולקים פרסים לקבוצות המנצחות. ביום הזיכרון תשס"ו הוקרן בטלוויזיה סרטו של עמי דרוז "אימא עוד תעיף ת'עפיפון" שבמרכזו ספר ילדים שכתבה אורלי ואייר צביקה רמץ, ובו כלבת המשפחה, פיצי, מספרת את סיפורה של משפחת זוהר. ספר שהוציא המינהל הקהילתי בתלפיות מזרח העוסק בניהול, הוקדש לאמיר. חבריו של אמיר בפלחה"ן הקדישו לזכרו את היצירה "קדיש" שהלחין לב קוגן.

כתבו הוריו: "אמיר. כבר שום דבר לא יהיה כמו שהיה. ... הנוכחות שלך תמיד תפסה מקום, בשקט, בצנעה, במילה קטנה בזמן הנכון. ואנחנו יודעים שככל שהזמן יעבור תחסר לנו יותר. אמיר, המילים דלות מדי כדי להביע את מה שאנו חשים. תמיד נזכור אותך כמי שאתה. באהבה, אבא ואימא."

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)

יזכור

אברהם (ברנקה) קוטלר

אברהם פירסטנברג (יטקה)

אברהם רענן (פרישר)

אברהם שדמי-דולוביץ

אדם אלטמן

אור-משה (אורמוש) דבורה

אורי מילינסקי

אייל קליין

אילן דרושקובסקי

אליהו הכהן

אליהו וידל

אמיר זוהר

אפיק רוזנטל

ארז הירשלר

אריאל אוחנה

אריה (ארילוש) אייזנשטדט

אריה ברמן

ארנון ליטבק

בועז נוסבנד

ברוך (בוז'יק) הוניג

ברק נוריאל

גבריאל (גברי) ברעם

גדי פטיש

גדעון נתנזון

גיא שלו

גילה דוידוביץ

גל גרוסמן

דן ספיר

דניאל (דני) גלבוע

דניאל ברמן

דניאל ורדון

היינריך (צבי) זילברמן

הקטור (ראובן) נוביק

ויקטור אפשטיין

זאב מזרב

חיים שר (שרי)

חנוך (הנרי) זילברשטיין

חנוך הולצהקר

יאיר (יאירלה) גרונר

יהודה (צבי) שוארץ

יואל בן אשר

יובל בן יעקב

יובל הולצמן

יוחנן בן-חורין

יוסי (יוסף) ספיר

יוסף יחיא

יוסף מונקרז

יוסף מלי

יעקב (יאשה) גנסין

יעקב (קוקו) שוארץ

יעקב (רינגל) גולדשמיד

יעקב ברמן

יעקב לב

יעקב מילר

יצחק (איציק) ועקנין

יצחק (לואיס) רוטרמן

יצחק גינצבורג

יצחק דובנו

ירחמיאל (ירח) גלוגובסקי

לביא נוימן

למה קלורמן

מאיר חצרוני

מרדכי וינרמן

מרדכי לוזיה

מרים גינטר

משה (מואיז) גרשון

משה יולוביץ

משה ליטבק

נדב קופרמן

נחשון גל

נעמי דרוזדיק

סעדיה פיליפס (סטנלי-יואל)

עמוס ברגר

עמי (עמי שלום) קהת

עמירם עפגין

עמרם בן-חורין

צבי מרכוס (מלבס)

ראובן (ויוי) מאירי

ראובן כהן